חופש ואימהות. נכון שזה כמעט גס, לנסות לשלב את שניהם באותו משפט? שנים חשבתי שזה לא יכול ללכת ביחד. יותר מזה, הייתי צריכה לשמוע שזה לא יכול ללכת ביחד, היה לי חשוב לשמוע שיש צדק ומשמעות לכל ההקרבות שעשיתי בשביל להיות אמא טובה. כי באמת, יותר מהכל פשוט רציתי להיות אמא טובה.

אבל מה זה בעצם אמא טובה?

"אמא טובה היא אמא שטוב לה", איזה משפט שחוק. נדמה שבתקופה האחרונה הוא בעיקר משמש כתירוץ להתנערות מאחריות. בשם המשפט הזה ניתן להצדיק כמעט כל התנהגות אימהית, כי זה מה שהאמא הזאת צריכה בשביל שיהיה לה טוב, והילד צריך אמא שטוב לה, אז חופשה בלי הילד, לא משנה בן כמה הוא? לגיטימי. להכניס למסגרת לא מיטיבה? הגיוני, אם אמא משתגעת כבר בבית... אימון שינה? נו, אמא טובה היא אמא שטוב לה.

המשפט הזה מנותק מכל אמת מידה מוסרית שקיימת בחברה שלנו בהקשרים אחרים. לעולם לא נצדיק בן זוג בוגד כ"בעל טוב הוא בעל שטוב לו", לא נצדיק מעסיק מתעמר כ"בוס טוב הוא בוס שטוב לו" ובכלל, כשמדברים על התנהגות מקובלת או לא - מדברים על ההתנהגות עצמה, ולא על טובתו של המתנהג.

אז מאיפה בכלל בא המשפט הזה? באופן מצחיק נדמה שהוא יונק השראה דווקא מהמשפט "אין ילד רע - יש ילד שרע לו". המשפט הזה מדבר על כך שילד שמתנהג בצורה שלא נעימה לנו, אינו פועל נגדנו אלא לטובת עצמו - ואם הוא מתנהג רע, כנראה שבעצם מאוד מאוד רע לו.

אולי רק שכחנו דבר אחד קטן, שנקרא אחריות. זה בדיוק הדבר שאמור להבחין בין ילדים לבין מבוגרים. זו הסיבה שהמשפט תקף כשמדברים על ילדים, אבל אם נחיל אותו על אמהות או אבות - נקבל תירוץ לכל הזנחה או התעללות, כלומר כשל מוסרי מוחלט וברור.

וזה לא בגלל שזה לא נכון. בכנות, אני באמת חושבת שאין אמא רעה, יש אמא שרע לה. אני לפחות, מעולם לא פגשתי אמא רעה. כל האמהות שפגשתי, כולן ללא יוצא מן הכלל רצו להיות אמהות טובות והיו אכפתיות באופן אמיתי לילדים שלהן. אלו שלא הביעו אכפתיות, היו פשוט קבורות עד מעל לראש בבעיות שלהן עצמן. אכן, אמא שרע לה תתקשה מאוד להיות אמא טובה.

אבל כשמדברים על מבוגרים, אנחנו מצפים לאחריות. נכון שאין אמא רעה אלא אמא שרע לה. ובכל זאת, היא אמא. היא נדרשת לאחריות. כשהילד נדמה בעינינו כרע, אנחנו מזכירים לעצמנו שבעצם רע לו - כדי שנוכל לעזור לו. כשאנחנו האמהות נראות לעצמנו כאמהות רעות, אנחנו צריכות להזכיר לעצמנו שבעצם רע לנו - כדי שנוכל לעזור לעצמנו, ולהיות אמהות טובות יותר.

אין מישהו אחר שזה תפקידו לעשות זאת עבורנו, ואין מישהו אחר שיכול. זה עלינו.

אז בפעם הבאה שאת מרגישה שאת אמא רעה, זה הזמן לקחת אחריות ולהגיד לעצמך: אני לא אמא טובה כמו שאני יכולה להיות. כנראה שרע לי.

כשאת אמא ורע לך

כשאת אמא, את בתפקיד כל הזמן. זה לא משנה אם את חולה או שלא ישנת הלילה, או שלא ישנת כמה חודשים. זה לא משנה אם עמוס לך בעבודה או שחתכו אותך בכביש. את אמא, תמיד. וכשהילד שלך לידך - את אמא בתפקיד.

וכשרע לך, הילד שלך מרגיש את זה. אי אפשר שלא. המוח שלו מחווט להיות מכוונן אלייך, לקרוא את הסימנים שלך במטרה להבין האם הוא בטוח. הביטחון שלו תלוי בך, והמוח שלו יודע את זה. אם רע לך, הוא יכול להרגיש שהוא עדיין בטוח או שהוא יכול להרגיש שהוא בסכנה.

במה זה תלוי?

הביטחון של ילד שתלוי בך נובע משני היבטים בך: הראשון הוא מה שמכונה ה"אלפא" שלך, ההובלה ההורית שלך. הוא מבטא בעצם את השליטה שלך במצב, את רמת התפקוד שלך. האם כשרע לך הבית מסודר פחות? האם את עדיין דואגת לארוחות או שזה מתפספס? האם יש בגדים נקיים? האם את מביאה את הילד בזמן למסגרת? בעצם השאלה הנשאלת היא האם הדברים החיצוניים בחיים של הילד עדיין קורים.

ואם רע לך, אז התשובה יכולה להיות מורכבת. אנשים שונים מגיבים לקשיים באופנים שונים. יש אנשים שנוטים לתפקוד גבוה ואפילו לתפקוד - יתר גם בזמני משבר. הם מתקתקים משימות ותפעול הבית מתבצע באופן טכני בלי שום קשר לאופן שבו אמא כזו מרגישה היום. הילד שלה יגיע בזמן לחוג, יהיה לבוש בבגדים נקיים ומסורק ואין מצב שתחסר לו קופסת אוכל בגן, גם אם אמא שלו מתקשה למצוא סיבות לחייך או אפילו לקום בבוקר. היא לא מחכה לסיבה - היא קמה. ומתפקדת.

אחרים, נוטים להיות מוכוונים יותר לרגשות שלהם בזמני משבר. אמא שמשתייכת לקבוצה הזו תתקשה להמשיך במשימות השוטפות כשהעולם הפנימי שלה צבוע בצבעים קודרים של עצב, ייאוש ובושה. הילד שלה עשוי למצוא את עצמו מפספס יום הולדת של חבר כי אמא שכחה, מאחר לגן או מגיע לא מקולח כי אמא שכחה אתמול לקלח אותו.

האם זה בהכרח אומר שהוא ירגיש מבוהל? לא בהכרח.

זה כבר תלוי בהיבט השני של האמהות שנוסך (או לא) ביטחון בילדים.

ההיבט של הקשר.

הילדים שלנו תלויים בנו לצורך ההישרדות שלהם, והמוח שלהם יודע את זה היטב. כדי להרגיש בטוח מוח של ילד מחפש 1) מבוגר שהוא אלפא, כלומר יודע מה הוא עושה ומסוגל להגן עליו בעולם - ו-2) שהמבוגר הזה יהיה מקושר אליו, כלומר יאהב אותו ויהיה בצד שלו.

טוב, כולנו הרי בצד של הילדים שלנו. אז מה העניין?

להיות בצד של הילד באופן שהילד יודע את זה, זה לא בהכרח כמו שאנחנו מבינים את זה בחברה המערבית. למשל, אם אנחנו עובדים קשה כל היום כדי לספק לילד שלנו רווחה כלכלית, לא בטוח שהוא יודע שאנחנו בצד שלו. במוח של ילד, החוויה של היעדרות יכולה להתפרש כדחייה או כהתעלמות של ההורה. דוגמא נוספת היא כשאנחנו נבהלים כשהילד שלנו עושה משהו מסוכן - אם אנחנו גוערים בו באופן שמייצר אצלו בהלה, לא בטוח שהילד מבין שבשורש ההתנהגות שלנו עומדת דאגה גדולה שמאחוריה אהבה גדולה לא פחות. המוח של הילד מחפש סימנים ומפרש אותם בנסיון לענות על השאלה, האם אני בטוח? האם אמא אוהבת אותי? האם אמא תישאר קרוב אליי? אם אמא צועקת ואני מרגיש שהכעס שלה הוא אמיתי, קשה להיות בטוח שהתשובה היא כן.

אז נחזור לשאלה, האם אמא שרע לה, היא כזו שהילד שלה מרגיש קרוב ומקושר אליה?

אם הקושי של אמא מתבטא בתסכול שיוצא ככעס כלפי הילד - כנראה שלא.

ואם אמא מצליחה להתאפק, זה מספיק טוב? פה הרבה הורים נופלים, כי האמת היא שכמבוגרים בחברה המערבית, רובנו סיגלנו לעצמנו שליטה עצמית ואנחנו מסוגלים להרגיש מאוד עצובים מבפנים מבלי לבטא את זה בצעקות או בהשתלחות, ואז נדמה לנו שהילד שלנו לא מרגיש בקושי שלנו. התשובה לכך היא כמובן שלילית.

למה זה לא עובד "להתאפק"

בוא נניח שבן הזוג שלך חזר כועס מהעבודה. הוא לא רוצה לריב, והוא לא רוצה להוציא עלייך את העצבים שלו, אבל הוא לא ממש יודע מה כן לעשות עם כל הכעס הזה. אז הוא פשוט מנסה, ממש מתאמץ בכל השליטה העצמית שיש לו, ויש לו, להשאיר את הכעס הזה בפנים ולא להוציא אותו החוצה.

איך זה ייראה?

הוא כנראה ישתוק הרבה, בתור התחלה. ימעט ליצור אינטראקציה מעבר לשיח טכני הכרחי ("תעבירי את המלח", "את מוציאה את הכלב או אני?"). יכול להיות שתראי אותו מסתובב בבית חסר מנוחה, וגם יכול להיות שתראי אותו נראה קפוא, יושב ליד השולחן או על הספה כמעט דומם. מה שבטוח, קירבה לא תהיה שם, ואת תדעי שמשהו עובר עליו.

אולי לא תדעי אם הוא יותר נעלב או יותר מפחד. לא תדעי אם זה בגלל שהבוס נזף בו או בגלל שהקולגה לא זימן אותו לדיון המיוחד, או שאמא שלו התקשרה לנזוף בו בדרך חזרה שהוא כמעט ולא מבקר.

אבל את תדעי שהוא לא בטוב, ובינינו? זה גם כל מה שישנה לך.

וככה גם הילד שלך. כשאת לא בטוב, הוא מרגיש בזה. כשאת לא בטוב ואת "מתאפקת" לא להוציא את זה עליו, את בדיוק זה: מאופקת. את לא משוחררת. את לא באמת איתו כי את בניתוק רגשי. ומה שכל חיבור בין אנשים באמת חייב כדי להתקיים הוא נוכחות רגשית, כזו שלא מתאפשרת כשאנחנו מפחדות שהרגש ישתלט עלינו ויהפוך אותנו למפלצות מבהילות עבור הילדים שלנו.

וכך קורה שבאופן טרגי, מתוך הרצון הטוב ביותר, האמהות המודעות ביותר גוזרות על עצמן חומות של ניתוק רגשי מעצמן ובעצם משאירות את הילד שלהן, מבחינה רגשית, לבד.

וזה, עבור ילד, אחד הדברים המבהילים ביותר.

חלק מהילדים יגיבו בריצוי מתוך ניסיון להיות הכי טובים שאפשר עבורך כדי שתחזרי להיות "בטוב". אחרים, מבוהלים לא פחות, יגיבו בהשתוללות פיזית, ויש מי שיגידו שהם "מחפשים תשומת לב" או "בוחנים גבולות", אבל להבנתי הם פשוט פורקים באופן פיזי ולעתים לא נשלט סטרס שנוצר כתוצאה מפרידה רגשית. כך או כך הבהלה היא אמיתית והיא שם.

אז מה עושים?

נותנים מקום. לקושי של הילד, שאמא שלו לא בטוב והוא מרגיש בזה. לקושי של אמא, שלא טוב לה.